|
הצמדת (תכף) גאולה לתפילה – אגדה ב פ"א ה"א דף ב ע"ד עמ' 5
|
|
|
מקור אמ' ר' אמי. כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה. לאוהבו שלמלך שבא והרתיק על פתחו שלמלך. יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג. עוד הוא הפליג. |
תרגום אמר רבי אמי כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והקיש על פתחו של מלך יצא (המלך) לידע מה הוא מבקש ומצאו שהתרחק אף הוא התרחק |
עדי נוסח
כ"י וטיקן עמ' 45
מקבילות
לא נמצאו
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
משל
עיון קצר באגדה
האגדה מובאת בעקבות אמירתו של רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: "שלש תכיפות הן
תכף לסמיכה שחיטה, תכף לנטילת ידיים ברכה, תכף לגאולה תפילה". האגדה עניינה בסמיכות גאולה לתפילה, ובאגדה מובא משל בשמו של רבי אמי הממחיש את חשיבותה.
רבי אמי מדמה את האדם שאינו סומך גאולה לתפילה לאדם המגיע לארמונו של מלך, מקיש על הדלת, אך עוזב בטרם הגיע המלך, ומשרואה זאת המלך, מתרחק גם הוא מאותו אדם. בנמשל, המתפלל הוא אוהב המלך, הוא שיבח והילל את האל, מלך העולם, בקריאת שמע וברכותיה, ולכן ראוי שישמיע בקשותיו[1] מיד בתפילת שמונה עשרה. ומשאינו סומך את הגאולה לתפילה הריהו כמתרחק מה'מלך'. ברכת הגאולה היא הגורם בשלו יוצא המלך כדי לסייע, אולם הוא מתרחק כיוון שאינו מבין את ההלל ללא הבקשות.
המשל משקף דרך פנייה ראויה לשליט ביוון וברומי – אמירת דברי שבח והלל לדמותו, הצגת הבקשות ודברי תודה מראש. האדם המתרחק קיים רק את החלק הראשון של הפנייה.
[1] החלק האמצעי של התפילה.