עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 43

מקבילות

ירושלמי יומא פ"ג ה"ב דף מ ע"ב עמ' 571

בראשית רבה (אלבק) פרשת וירא פרשה נ עמ' 525 – 527

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה ומדרש.

עיון קצר באגדה

לטענת רבי חיננא פרק הזמן שבין 'איילת השחר' עד שיאור המזרח, משמע עד עלות השחר, הינו פרק הזמן הדרוש לאדם ללכת ארבעה מילין, ופרק הזמן שבין עלות השחר ועד הנץ החמה זהה לאותו פרק זמן.

כאסמכתא לקביעה זו מביא רבי חיננא פרט מסיפורה של סדום "וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֹ֥ן הָעִֽיר ... הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה...'.[1] מאחר שהמרחק בין סדום לצוער הינו ארבעה מילין, הרי שהזמן שבין ה'ַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה' ל'הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א', היינו הנץ החמה, הוא זמן הליכה של מרחק זה.

על קביעת המרחק בין סדום לצוער מקשים בסוגיה: 'והרי יותר מארבע מילין הן'. רבי זעירא מתרץ את הקושייה באומרו שהמלאך אשר הציל את לוט מסדום היה 'מקדד' לפניהם הדרך, כלומר, מקצר את הדרך כדי שיגיעו לצוער עם הנץ החמה.[2]

בעל הסוגיה ממשיך ומקשה למקור ממנו נלמד כי גם הזמן החולף מאיילת השחר ועד שיאור המזרח הינו זמן הליכה של אדם ארבעה מילין, והתשובה מסתמכת על ייתורה של המילה 'וּכְמוֹ֙'  בפסוק 'וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט...'. ובעל האגדה דורש אותה כדמיון שבין הזמנים; כשם שהזמן משיאור המזרח עד שתנץ החמה הוא מהלך ארבעה מילין כן הוא הזמן שחולף בין איילת השחר ועד שיאור המזרח.