|
יום ולילה פ"א ה"א דף ב ע"ג עמ' 2
|
|
|
מקור אמ' ר' הונא . נלפינה מדרך הארץ. שרי מלכא נפק. אע'ג דלא נפק אמרין דנפק. שרי עליל. לא אמרין דעל עד שעתא דייעול. |
תרגום אמר רבי הונא נלמד מדרך ארץ (כאשר) מתחיל[1] המלך לצאת אף על פי שלא יצא אומרים שיצא (כאשר) מתחיל להיכנס[2] לא אומרים נכנס עד שעה שנכנס (ממש) |
עדי נוסח
כ"י וטיקן עמ' 43
מקבילות
לא נמצאו
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מימרה, משל
עיון קצר באגדה
בסוגיה נבדק הזמן בו מסתיים הלילה ומתחיל היום. מסקנתם של חכמים כי תחילת היום הוא עם עלות השחר אף על פי שעדיין נראים כוכבים, ותחילת הלילה בשעה שנראים שלושה כוכבים על אף שאורה של השמש עדיין נראה. נמצא ש'עוביו של רקיע'[1] בערב יכול להיחשב כלילה, ועוביו של רקיע בשחר הינו תמיד יום.
על קביעה זו מקשה רבי יוסי ברבי בון ואומר שאין היום והלילה שווים באורכם גם בזמן שקיים שוויון בין היום והלילה בשני מועדים, האחד בתקופת ניסן, והשני בתקופת תשרי.
תירוץ לקושיית רבי יוסי בירבי בון מובא באגדה זו כמשל לדרך התנהלות העולם. טרם צאתו של המלך מארמונו אומרים בני האדם כי יצא, אך בכניסת המלך לארמונו אין אומרים שהמלך נכנס עד שנכנס ממש. כך גם השמש; עם הפצעת קרני השמש הראשונים מקדימים ואומרים כי יצאה השמש אף כי גוף השמש עדיין יצא. בערב על אף שקיעת גוף החמה יוגדר לילה רק עם שקיעת אורה. נמצא כי יום מוגדר מזריחת החמה עד שקיעתה ובימי ניסן ותשרי אכן קיים שוויון בין היום ללילה.
לגבי הלכות קריאת שמע ותפילה אנו מקדימים בבואו של יום ומאחרים ביציאתו על דרך משל המלך.
[1] פרק הזמן בין שקיעת החמה להעלמות אורה ופרק הזמן בשחר שבין ראיית אור השמש לבין הופעתה מכונה עוביו של רקיע.