תפילין (תְּפִלָּה, טוטפות)

תפילין (תְּפִלָּה,[1] טוטפות[2])

שתי תיבות קטנות של עור בצבע שחור העשויות מעור בהמה טהורה ובהן פרשיות מן התורה שמניחים על הזרוע ועל הראש.

מצות הנחת תפילין נלמדת מהתורה 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ' (דברים ו' ו' – ח'). ארבע פרשיות מן התורה[3] כתובות על קלף, בתפילה של יד הן על יריעת קלף אחת, ובתפילה של ראש על ארבע יריעות בארבעת התאים שבתוף הבית.

בעבר נהגו להלך בתפילין במשך כול שעות היום, כיום נוהגים להניחם רק פעם אחת ביום, בעת תפילת שחרית. לפי מנהגי בני עדות המזרח, "מנהג ירושלים" מנהג בני אשכנז מניחים גם במנחה של תשעה באב ובתפילת מנחה של תענית ציבור.

תפילין היא מצוות עשה שהזמן גרמה ונוהגת רק ביום ורק בימי חול.

[1] שם עצם במין נקבה שצורת הריבוי שלה 'תפילין' (בן יהודה ט"ז, ערך 'תְּפִלָּה', עמ' 7858). במקורות נמצא אותה במשמעות ימינו כתפילין; ראו לדוגמא משנה מגילה פ"ד מ"ח, בבלי שבת ו ע"ב, מנחות ד ע"א. צורת הריבוי היא שהשתרשה בלשוננו.

[2] מילה ארמית 'טוטפתא' (לא נמצאה מילה דומה בלשונות אחרות) שמשמעה קישוט על הראש. ראו בן יהודה ד', ערך 'טוטפת', עמ' 1860.

[3] ארבע הפרשיות: קדש (שמות י"ג א' – י'); 'והיה כי יביאך' (שם, י"א – ט"ז); 'שמע' (דברים ו' ד' – ט'); 'היה אם שמוע' (שם, י"א, י"ג – כ"א).