חרם (נידוי)

משמעותו של הביטוי 'עשה חֵרֶם' הוא 'הקדיש', כלומר הבדיל או הפריש דבר מה מכלל הדברים בין אם לטובה ובין אם לרעה[1].

במקרא יש למושג שני מובנים: האחד, הפרש לצורך כיליון, אבדון, כנאמר בדברים (פ"ז א'-ב'): "כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם־רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא־תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". המובן השני הוא הפרשתו לגבוה, כלומר הדבר אסור לאדם אך מותר לכהנים. כנאמר בויקרא (כ"ז, כ"ח)" "אַךְ־כָּל־חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהֹוָה מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל־חֵרֶם קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה". 

החידוש בתקופה התלמודית הוא הפעלת החרם כעונש לאדם, הו מורחק מן החברה או מתיפקודיו השונים על ידי בית דין או על ידי ציבור[2]. את החרם במובן הזה מכנים נידוי. ההרחקה היא לזמן קצוב; אם האיש לא שינה דרכו אפשר לחזור על הנידוי פעם נוספת לזמן קצוב, ואם לא שינה דרכו הטילו עליו חרם, שמשמעו נידוי  ללא הקצבת זמן. ניתן להסיר את החרם על ידי בית הדין רק לאחר שהאיש ישנה דרכו[3].

יש לשער כי ראשיתו עם התרופפות הסמכויות השלטוניות של מוסדות התורה בתחילת מועד השעבוד לרומי. מאוחר יותר הבחינו בין נידוי שהיה עונש קל לבין חרם שהיה חמור ממנו[4].