header2

וידוי

וידוי הוא הודאת אדם על חטאו בין בזדון בין בשוגג לאחר שהתחרט עליו והחליט כי לא יוסיף לחטוא. זהו תנאי הקודם לתשובה ולכפרה, תנאי שבלעדיו אין טעם בקרבן אשם. הוידוי מקיף את כל חטאת האדם, כפי שנאמר בספר במדבר (פרק ה ו' – ז'): "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל־חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהֹוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת־חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ...". 

במקרא ידוע על וידוי יחיד[1] וכן על ווידויו של מנהיג הציבור  על חטאי העם[2].

כנראה, כבר בתקופה קדומה היה נוסח פתיחה קבוע לוידוי שפתח בשורש חט"א[3] גיבושו לנוסח קבוע "...וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי..." מופיע  בתיאור סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, בו מתוודה הוא על חטאיו האישיים וחטאי העם. (משנה, יומא פ"ג מ"ח).

על הוידוי להיאמר בפה, כלומר, באמירה, ורק אם אין האדם יכול להתוודות בשפתיו, יתוודה בליבו[4].



[1] וידויו של קין (בראשית ד' י"ג) ווידוי של דוד אחרי מעשה בת שבע (שמואל ב' י"ב י"ג).

[2] משה התוודה לאחר חטא העגל (שמות ל"ב ל"א – ל"ב).

[3] לדוגמא ראו שמואל א ז' ו', י"ב י'; תהילים ק"ו ו'; דניאל ט' ה.

[4] אנציקלופדיה תלמודית כרך יא, ודוי [טור תיב].