עדי נוסח

כ"י וטיקן 105

 

מקבילות

בראשית רבא (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה ויחי צט (כג) ד"ה וישטמוהו בעלי החצים עמ' 1269

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מדרש ואנקדוטה

 

עיון קצר באגדה

האגדה זו היא חלק מקובץ אגדות שעניינן 'לשון הרע'.[1]

בעל האגדה מצטט את הפסוק 'חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים' (תהלים ק"כ ד'), ואת 'חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים' הוא דורש כלשון הרע. דרישה זו אינה כפשוטה, אך אפשר כי הוא מצא אילן להתלות בו לשם עיסוק בלשון הרע בפסוקים קודמים: 'יְהֹוָה הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה:מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה' (שם, ב – ג).

לדעת הדרשן יש הבדל גדול בין כל 'כלי המלחמה' לבין 'חיצי הגיבור', שכן הנזק שכלי המלחמה גורמים הוא במקום תפעולם. לדוגמה חנית מזיקה בטווח אורכה ואורך היד האוחזת, אך לעומתה את החץ יורה אדם במקומו, וניזקו הרחק ממקום הירי. באופן ציורי מתבאר הפסוק: 'כחץ כן לשון הרע דאמור ברומי וקטיל בסוריא', [2] משמע לשון הרע הנאמרת ברומי מביאה נזק לשוכנים הרחק בסוריה.

בסיומו של הפסוק נאמר 'עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים', וייחודם של גחלים אלו הינו בעובדה שגם אם נראים ככבויים מבחוץ, הם עדיין בוערים מבפנים. במקבילה שבבראשית רבא מבואר הנמשל: 'כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים'. בעל הסוגיה ממחיש את ייחודם של גחלי הרתמים בעזרת אירוע בו אדם השאיר בחג הסוכות גחלי רתמה שאינם כבויים מבפנים, ומצאם שהם עדיין בוערים בפסח.[3] אפשר כי בהשאלה זמן הבערה בא להמחיש את אורך הזמן שבו אדם 'בוער מבפנים' כתוצאה מלשון הרע.

---

[1] על הקשרו של עניין זה לסוגיה ראו בהקדמה לאגדה 30.

[2] ראו המקבילה בבראשית רבא.

[3] במקבילה נאמר כי מצאם בוערים אחר שמונה עשר חודשים.