שלושה שמות ללחם הפנים: 'לחם הפנים' (שמות כ"ח ל') משום שהיתה צורתם כעין פנים; 'לחם התמיד' (במדבר ד' ז') מפני שהיו תמיד על השולחן לפני ה' ולא הוסרו משם כל השבוע עד שהניחו אחרים במקומם; 'לחם המערכת' (דברי הימים א' ט' ל"ב) מפני שהונחו על שתי מערכות.
כל ערב שבת היו עורכים על שולחן הזהב בהיכל שתים עשרה חלות. הן נאפו מקמח סולת. אורך הבצק לפני קיפולו היה עשרה טפחים, רוחבו חמישה טפחים ועוביו טפח. בארבע פינותיו של הבצק הוסיפו כעין קרנות מהבצק עצמו, כל קרן בגובה שבעה אצבעות. את הבצק השטוח קיפלו משני צדדיו שני טפחים, ואפו אותו בתנור כשהוא מונח בתוך קערת ברזל. לאחר האפייה נתקבל לחם שאורכו ששה טפחים, רוחבו חמשה טפחים וגובהו שני טפחים.[1]