ספרים חיצוניים[1]
אלו ספרים שנכתבו בימי בית שני, ומבחינים בהם בשתי חטיבות:
א. ספרי האפוקריפה – קבוצת ספרים שלא נכנסה למקרא, אינה נזכרת בספרות התלמודית (פרט לבן סירא), אך מצויה בתרגום השבעים, ואפשר כי בשל כך נכללה ב'קנון' הקתולי – אורתודוכסי. ספרים אלו ברובם ספרי היסטוריה ומוסר.
ב. ספרי הפסודואפיגרפה – אלו ספרים המיוחסים לקדמונים והם עוסקים בעיקרם בסודות הבריאה, בגורל הטוב והרע, במוסר סגפני ובהלכות מחמירות.
הספרים החיצוניים אומנם לא הוזכרו בספרות חז"ל, אך ניתן למצוא בה רבים מהמשלים, מהרעיונות ומהסיפורים המצויים בספרים אלו. כמו כן ראוי לציין שהיוו מרכיב חשוב בבעיה של חתימת המקרא.
[1] ראו י"מ גריניץ, 'ספרים חיצוניים' (אנציקלופדיה עברית כ"ו), עמ' 443 – 445.