|
עיון קצר באגדה
במשנה נאמר 'ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להרגו אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת והעובד ע"ז אין מצילין אותן בנפשן'.[1]
הביטוי 'מצילין אותן בנפשן' מובנו דו משמעי, אפשר כי מדובר ברודפים, שאותם מצילים מן העבירה אותה הם עומדים לבצע, ומצילים אותם אפילו במחיר נפשם.[2] ואפשר כי מצילים את הנרדפים במחיר נפשם של הרודפים.
לפי המשנה 'הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת והעובד ע"ז אין מצילין אותן בנפשן', אולם רבי אלעזר בן רבי שמעון[3] הביע עמדה מנוגדת למשנה, לעמדתו, יש להרוג את העובד עבודה זרה, והנימוק לכך: 'אם מפני כבוד בשר ודם מצילין אותו בנפשו לא כל שכן מפני חי העולמים' (שורות 4 – 5). הנימוק מבטא תפיסת עולם בדבר כבודו של האלוהים. אם כך פעלו כשמדובר בבני אדם, קל וחומר שכך יש לנהוג כאשר הפגיעה היא באל.[4]
[1] משנה, סנהדרין פ"ח מ"ט.
[2] רש"י: 'ואלו שמצילין אותן מן העבירה. בנפשן ניתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה ומקראי נפקי (בבלי סנהדרין עג ע"א).
[3]ראו תוספתא: 'ר' אלעזר בר' צדוק אומ' העובד עבודה זרה מצילין אותו בנפשו' (סנהדרין (צוקרמאנדל) פי"א הי"א עמ' 431). המימרה בבבלי היא בשמו של רבי שמעון בר יוחאי. ראו שינויים שם.
[4] ראו הפרשנים הקלאסיים על המקוםלפיו היתרו של רבי אלעזר בן רבי שמעון להרוג את העובד עבודה זרה נועד למנוע פגיעה בכבודו של החוטא, פגיעה חמורה יותר מפגיעה באדם בשר ודם.
|
