עיון קצר באגדה

המדרש על הפסוק 'אַךְ שְׁמַע דְּבַר יְהֹוָה צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כֹּה אָמַר יְקֹוָק עָלֶיךָ לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב:

בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ כִּי דָבָר אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם יְהֹוָה' (ירמיהו ל"ד ד' – ה') בא לבסס את ההלכה 'וכשמת כולן נשרפין לפניו'.

בירמיהו הובטח לצדקיהו שלא ימות בחרבו של נבכודנצר, אלא ימות בשלום ויזכה שישרפו את גופתו כפי שנהגו באבותיו המלכים. אין בכתוב קשר לנאמר בחלק ההילכתי למעט האיזכור של שריפת הגופה. המדרש רחוק מפשוטו של מקרא, ואינו משמש כאסמכתא להלכה .[2]