עיון קצר באגדה

ההלכה 'וכותב ספר תורה לשמו', כוונתה לחזק את כפיפותו של המלך לתורה, שלא יסתפק בספר שכתב אביו. לנימוק הראשון 'שלא יהא ניאות לא בשל אביו' מקביל לכתוב בתוספתא[1] הוסיף בעל האגדה שלושה פרטים:

א. שלא יהא ניאות בספר של רבו – פרט המשקף הבנה שהמלך קשור לחכם המורה הלכה, והוא הולך בדרכו וכותב ספר תורה על שמו. 

ב. ומגיהין אותו מספר עזרה – על הספר הנכתב לשמו להיות כפוף למסורת העתיקה המצויה בספר המיוחד שבעזרה.

ג. שהכל ייעשה בפיקוח בית הדין של הסנהדרין – פרט זה בא להבהיר כי הסנהדרין מפקחת עליו ועל דרכו, וכוחה יונק מספר התורה לו מחויב המלך. 

בעל האגדה הרחיב בפרטים אלו על מנת להדגיש את כפיפותו של המלך למסורת העתיקה, לחכמי ההלכה ולסנהדרין.