עיון קצר באגדה

הרקע לאגדה הוא סיפורם של שלושת גיבורי דוד אשר יצאו לבקשתו להביא לו מים מבאר בית לחם, הבקיעו דרכם דרך מחנה פלישתים, הביאו את המים, אך דוד סרב לשתותם[1]. פרשנים מסורתיים דנים בבקשתו ושואלים אם לא היו לו מים והיה הכרח להביאם, האם היה הכרח במים מעולים יותר מאלו שהיו במצודה, האם אכן איתגר את אנשיו להביא לו מים דווקא משער בית לחם כדי לבחון אותם או שמא חמד לו לצון.

ארבעה חלקים באגדה:

חלק א – מדרשו של רבי חייא בר אבא (שורות 1 – 11)

רבי חייא בר בא דורש את המילה 'וַיַּסֵּךְ', מכאן שמתייחס למסופר בדברי הימים. הוא מדמה את המים ללימוד תורה[2]. שלושת הגיבורים הם 'גיבורים בתורה', ויחד עימם עסק בבעיה ההילכתית שעמדה בפניו, אם רשאי הוא לפרוץ לו דרך[3]. בענווה רבה הוא מחליט שההלכה לא תיקבע על שמו אלא תהיה אנונימית[4]. במדרש מבליט רבי חייא את היות דוד המלך תלמיד חכם וענו.

חלק ב' – מדרשו של בר קפרא (שורות 12 – 16)

בר קפרא דורש את המילה 'וַיְּנַסֵּך', מכאן שמתייחס למסופר בשמואל. לדעתו, האירוע התקיים בחג הסוכות, ודוד רצה מים כדי לקיים מצוות ניסוך המים. היות שאין משכן ובית המקדש עדיין לא נבנה מותר לבצע את ניסוך המים בבמה. לצורך הניסוך נדרשים מים טהורים, לכן ביקש מגיבוריו שיביאו מים מבאר בית לחם. במדרש מבליט בר קפרא את היות דוד צדיק המקפיד לקיים את המצוות גם בעת מלחמה.

חלק ג' –  'וַיַּסֵּךְ' לעומת 'וַיְּנַסֵּך' (שורות 17 – 20)

בחלק זה מוצג השוני הלשוני במדרשיהם של רבי חייא בר בא ושל בר קפרא, ואף מצויין כי הבחירה באה לסייע לדבריהם. רבי חייא בר בא אמר 'וַיַּסֵּךְ', מהשורש סכ"ך, ואפשר כי היתה כוונתו שלימוד התורה מסוכך על הלומדים ומסייע בידם. לעומתו בר קפרא אמר 'וַיְּנַסֵּך' מהשורש נס"ך, ובכך כיוון כפשוטו למצוות ניסוך המים.

אין בדברי בעל האגדה משום נטייה להעדיף מדרש אחד על רעהו. ייתכן כי שניהם מקובלים עליו כיוון שדוד המלך מוצג בהם באופן חיובי ביותר – ענו וצדיק.

חלק ד' – מימרות על נושא לימודו של דוד (שורות 21 – 22)

שני חכמים מביעים דעתם על נושא הלימוד של דוד באותו באירוע. לכאורה, עשויות המימרות להתייחס למדרשו של רבי חייא בר בא, שסבר כי דוד המלך עסק בהלכה 'ופורץ לו דרך'. אך יש לשער כי נאמרו ללא קשר לדעתו[5]. לדעת ר' הונא בשם ר' יוסי עסק דוד בהילכות שבויים בשל נצחונו על הפלישתים בקרב[6]. לדעת ר' שמעון ברבי רצה דוד המלך לבנות את בית המקדש, וזה היה נושא לימודו[7].

סיכום

ארבעת האמוראים הארץ ישראליים, בר קפרא (בן הדור הראשון) ר' חייא בר בא (בן הדור השלישי), רבי יוסי (בן הדור השלישי), רבי הונא (בן הדור הרביעי), מביעים בדבריהם גישה ערכית למעשה דוד המלך ואפשר כי מביעים בכך את השקפתם לנדרש מן הנשיא: ידיעת התורה, שמירת מצוות והלכה, החלטות תוך התייעצות עם חכמים וענווה. הדברים בולטים במיוחד נוכח דבריו של רבי שמעון ברבי, בנו של נשיא, שממקד דבריו ברצונו של דוד המלך לבנות את בית המקדש, ככתוב במקרא. עם זאת אפשר שגם הוא מביע השקפה כי על תפקיד הנשיא – לעסוק במפעלים רבי עוצמה ורושם.