עיון קצר באגדה
ההלכה היא שמלך רשאי לפרוץ לו דרך בשטחו של הפרט. הדרשן מבקש לסמוך את ההלכה על הפסוק 'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד' (שמואל א' ל' כ'). הקישור בין הפסוק להלכה מאולץ, שכן בפסוק מתואר דוד המלך בחזרו מהמלחמה כשהנהיג את הצאן והבקר, ולא נמסר באיזו דרך הלך, אם ברשות הפרט או ברשות הרבים[1]. זכות מעין זו של המלך אינה נזכרת בחוק המלך בספר דברים ולא במשפט המלך בספר שמואל.
כנראה, הניסיון לאשש את ההלכה ללא מקורות ישירים במקרא הוא המניע להבאת מדרש זה[2].
[1] ראו הסבר מדרשי שונה בבבלי, סנהדרין כ ע"ב.
[2] בפירוש עלי תמר על המקום מצויין כי פריצת הדרך ברשות הפרט מותרת אך ורק בחוקי מלחמה ובחוקי המלכות, אבל בנוגע לענייניו הפרטיים דינו ככל אדם המצווה לשמור על חוקי התורה. פירושו מתבסס על הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ג ה"י ופ"ד ה"ו. בדרך זו הוא מסביר גם את גזילת כרמו של נבות היזראלי על ידי אחאב (מלכים א' כ"א).
|