עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג דף ט ע"ג – ע"ד עמ' 871

ירושלמי קידושין פ"ד ה"א דף סה ע"ג עמ'

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה.

 

עיון קצר באגדה

הסוגיה עוסקת בממזרים; דינו של הממזר המופיע במקרא[1] גוזר עליו שלא יבוא בקהל ה', פועל יוצא מכך שאם יישא בת מישראל, ווולד שיוולד מנישואים אלו ייחשב כממזר, כיוון שנקבע כי אם יש פגם בייחוסו של אחד מבני הזוג, 'הולד הולך אחר הפגום שבשניהן...'. [2] נראה כי גורלו של הממזר וגורל צאצאיו הוא שהביא להיווצרות מסורת בשמו של רב הונא 'אין ממזר חייה יותר משלושים יום'.

בחלקה הראשון של האגדה מסופר שרבי זעירא לאחר שעלה לארץ ישראל שמע כי קוראים לאנשים מסויימים 'ממזר' ו'ממזרה'. הוא תמה שכן ידע כי רב הונא אמר: 'אין ממזר חיי יותר משלשים יום'.

חלקה השני של האגדה עניינו דיוק במימרת רב הונא; רבי עוקבא בר אחא טען כי הוא ורבי זעירא היו יחדיו כאשר אמר רבי בא בשם רב הונא: 'אין ממזר חי יותר משלושים יום, אמתי בזמן שאינו מפורסם אבל אם היה מפורסם חיה הוא'. דבריו מבהירים רבי זעירא היה כבר בארץ ישראל, שכן הוא עצמו אמורא ארצישראלי, ושניהם שמעו זאת מפי רבי בא בארץ ישראל.[3] מכאן שרבי זעירא לא היה צריך לתמוה שקוראים לאדם 'ממזר', שכן ממזרותו ידועה, ולכן הוא חי.

דברי רב הונא מעמידים תפיסה ערכית; מצד אחד אם ימות הממזר בינקותו, תיחסך לו עוגמת נפש בבגרותו, חיים שבהם הוא נדחה מהקהל. כמו כן מות הממזר בינקותו ימנע הולדת צאצאים שגם הם ממזרה, אפשר שכאן מובעת תפיסה ערכית–אמונית, לפיה עם ישראל ייטהר מפסולים. ותפיסה ערכית נוספת משתקפת בדביר רב הונא היא מתן ערך לחיי הממזר אף כי המחיר שישלם על כך קשה כי הציבור ייבדל ממנו.

---