עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

איכה רבה (מהד' בובר) פרשה ג ג

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מדרש, מימרה ואנקדוטה

 

עיון קצר באגדה

במשנה[3] נמצא כי אחר שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנים עפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב בית הדין ...הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כיבושין. תוכנם של דברי הכיבושין בהבנה כי מטרת התענית הינה חזרה בתשובה ולא עינוי הגוף הבא לביטוי בצום.

באגדה מסופר על רבי בא בר זבדא, רבי תנחום בר עילאי ועל רבי יאשיה שיצאו יחדיו בתענית ציבור לשאת דברי כיבושין לפני בני העיר. אפשר שאכן מדובר בהשתתפותם באותו האירוע כיוון שכל החכמים הנזכרים הם אמוראים ארצישראלים בני הדור השלישי שפעלו בטבריה והיו תלמידי רבי יוחנן.[4]

רבי בא בר זבדא דרש את הפסוק 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם' (איכה ג' מ"א) ושאל על פשוטן של המילים 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם'. בשאלתו יצר אצל השומעים עניין ומתח, כיוון שהעמיד את הביטוי כאבסורד, האם המשמעות היא לשים את הלב בכף היד?

בדרשתו ביאר רבי בא בר זבדא את שני שלבים המצויים בביטוי; בשלב הראשון חייב השב בתשובה לשמוט את החטא מידיו, והוא דורש את המילים בפסוק "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל (החטא המצוי ב) כַּפָּיִם", . כשלב ראשון בחזרה בתשובה יש להבחין בחטא ולבטלו, לסור ממנו, לנקות את הידיים ממנו. השלב השני הוא שלב ההבנה המהותית של החזרה בתשובה, וכאן לצורך ההסבר נוקט הדרשן גזירה שווה: הטבילה לשם טהרה אפילו המים הם מי השילוח[5] מי בראשית[6] אינה מועילה כל זמן שהשרץ מצוי בידי הטובל, והוא הדין גם בחטא מתחום המוסר. הדרשן נוקט לשון מטאפורית: אין אפשרות להיטהר, היינו לחזור בתשובה, כל זמן שהידיים עדיין אוחזות בחטא, היינו, החוזרים בתשובה ממשיכים 'ואוחזים' בחטאם. רק לאחר שמיטת החטא באה החזרה בתשובה.

דרשתו של רבי בא בר זבדא פונה אל היוצאין לרחובה של העיר, וניכר שבדבריו הוא קורא לכל אחד מהם 'להביט בידיהם', כלומר בנפשם פנימה, לבחון איזה שרץ – חטא – מצוי בידיהם, לשמוט אותו, ורק אז תהיה תשובתם מלאה, ותפילתם תיענה.

רבי תנחום בר עילאי דרש את הפסוקים 'וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק ה': וּבִרְאוֹת ה' כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק' (דברי הימים י"ב ו' – ז'). רבי תנחום בר עילאי התמקד במילים 'נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם' והסיק כי האל לא השחית את ישראל שכן הם 'הכניעו את ליבם' לפני האל. נמצא כי לא עינוי הגוף מבטל את הגזרה אלא הכנעת הלב.

דרשתו של רבי תנחום בר עילאי מתייחסת לכל בני העיר שמצויים בתענית. הוא מבהיר כי לא עינוי הגוף, כלומר לא הצום, הוא שיביא את האל לשמוע לתפילתם אלא 'כניעת הלב'. במילים אחרות חזרה בתשובה מלאה היא נמיכות הלב, ענווה וצניעות, התבזות[7] ושפלות הרוח.

הדרשה השלישית היא של רבי יאשיה על הפסוק 'הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף' (צפניה ב' א'). בפסוק כפשוטו קורא הנביא לגויים להיאסף כדי לשוב ולהחזיק בדרך האל.[8] חז"ל דרשו את המילים שלא כפשוטם אלא על פי המצלול הזהה שבין קוֹשְׁשׁוּ למילה 'קשוט' שמשמעה אמת, יושר והגינות.[9] דרשתו של רבי יאשיה מדברת בבחינה עצמית של האדם, ראשית על האדם לתקן מעשיו וזאת טרם שיפנה לתקן מעשה אחרים.[10]

אילו היה רבי יאשיה עוצר כאן, הרי שניתן היה להבין את דבריו כמדברים כמו קודמיו על דרך חיים נכונה והגונה, ולהבין מבין השיטין כי בניגוד אליהם אין דבריו מופנים לקהל ודנים על חזרה בתשובה אלא מופנים כלפי אלו המטיפים לאחרים על דרך חיים הגונה, והמטיפים הם חכמים האומרים באירועים מעין אלו דברי כיבושין ותוכחה לעם.

אלא שרבי יאשיה לא הסתפק ברמיזה, הוא לא עצר אלא הוסיף: 'בגין דאית הכא בני נש דאמרין עלי לישן ביש גבי ר' יוחנן'. מה שנרמז קודם לכן נאמר כאן ישירות, יש בציבור אנשים שנקטו לשון הרע. אמירת לשון הרע היא חטא השקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.[11] רבי יאשיה מגלה בפומבי לפני מי נאמרו הדברים שהם בבחינת לשון הרע, אלא שאמר את השם 'רבי יוחנן' רק בסוף המשפט, ובכך הגביר את המתח בקרב המאזינים. מאליו מובן כי את הבאת לשון הרע לפני רבי יוחנן לא ביצעו פשוטי העם אלא דמויות מתוך שכבת החכמים שנכחה במקום.

לכאורה, צפוי היה שיאמר מיהם אומרי לשון הרע, אך רבי יאשיה חתם את דרשתו ואמר: 'אלא כל עמא לדינה'. בדבריו אלו אפשר שאומר כי העם יעמוד לדין ורומז כי יהיה זה בשל חטאם של יחידים, ואפשר שכוונתו כי כל אחד ואחד מעם עומד לדין על חטאיו, לכן ראוי כי מי שמוכיח את האחרים על חטאיהם יבדוק ראשית בציציותיו ויבקש מחילה על חטאיו.

דרשתו של רבי יאשיה נאמרה אחרי דרשותיהם של רבי בר בר זבדא ורבי תנחום בר עילאי, כך שיכלו המאזינים להבין שהוא מכוון דבריו אליהם, כי טרם יטיפו לציבור לחזור בתשובה, יש עליהם לעשות זאת לעצמם. ואולי יכלו המאזינים להבין כי רבי בר בר זבדא ורבי תנחום בר עילאי הנמנים עם זקני העיר, חובתם לפתור את חטא הוצאת הלשון הרע בעירם.

בסיומה של האגדה נמסר כי רבי חייה, רבי איסי ורבי אימי קמו ועזבו את המקום. סיבת עזיבתם רבי בר בר זבדא ורבי תנחום בר עילאי שויה להתפרש אצל הנוכחים הם אלו אשר אמרו דיבתו רעה לפני רבי יוחנן, אולם מפרשים סבורים כי הם רצו שעזיבתם תתפרש שעליהם מרמז רבי יאשיה ולא יחשדו באחרים.[12] יש המבארים שעזבו כי הם הדיינים בעיר וכי היה לו להזמין את המליזים לדין לפניהם.[13] עם זאת יש לתת את הדעת כי על אף האפשרות שהעזיבה נבעה מרצונם של חכמים לקחת את האשמה על כתפיהם אין בה כדי לפסול באופן מוחלט את האפשרות שאכן הם אלו שהביאו את הלשון הרע בפני רבי יוחנן.

המספר הבהיר את ההיגד המוסרי באמצעות מבנה האגדה;

פתיחה – בה נמסר הרקע שממנו מתברר כי הציבור מצוי בתענית, וכי זקן אומר לקהל דברי כיבושין כדי להחזירם בתשובה.

לאחר מכן מובא הסיפור בתבנית משולשת[14] כשבכל חלקם מדרש של חכם:

א.      דרשה המרחיבה וממחישה את הכתוב בפסוק, וממנה הבנה כי יחזרה בתשובה היא היטהרות מחטא.

ב.      דרשה שאינה מחדשת אלא אומרת באופן מופשט את אשר נדרש בקודמתה.

ג.       חלק זה שובר את ההמשכיות; אומנם הדרשה פותחת בפסוק שקורא לחזור לדרכי האל, אך ממשיכה ברמיזה כי היא מופנית לחכמים, מפרשת את הרמז כי מכוונת נגד החכמים שמטיפים לאחרים אך אינם מממשים בעצמם את הדרך הנאותה ומסיימת בחשיפת חטאם.

סיום – מתואר בו כי חכמים מרכזיים קמו ועזבו את ההתכנסות, דברה מאשר כי היו דברים בגו.

המיוחד במבנה שתואר לעיל הוא מקומו של החלק השלישי כגורם מפתיע המשנה את תפיסת הקורא לגבי הדוברים בחלקים הקודמים או כלפי חכמים בכלל. מוקד תשומת הלב עובר מחזרה בתשובה של הציבור שאמורה לשנות את רוע הגזירה ולהביא גשמים להתנהלותם הלקויה של חכמים לעומת דברי הכיבושין שלהם לאחרים.

מעטים הפרטים באגדה, ולא ודאי אם לפנינו אגדה או עדות לאירוע היסטורי, אולם בין כך ובין כך לענייננו יש חשיבות להיגד המוסרי שבאגדה זו.

---

[1]ראו רש"י בהסברו לפסוק בצפניה פרק ב הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף:

[2] סוקולוף, ערך 'גרם', עמ' 136.

[3]משנה תענית פ"ב מ"א.

[4]רבי חייה שבאגדה הוא רבי חייא בר אבא, ולא רבי חייה רבה. ראו אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 272.

[5]מי מעין השילוח שבירושלים היו, כנראה, בתקופתו של רבי בר בר זבדא, תקופת שלטון הרומאים, מחוץ לתחומם של היהודים.

[6] מי בראשית אלו המים נזכרו ביום השני לבריאה.

[7] ראו לעיל האגדה נותנין אפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב בית דין פ"ב ה"א דף סה ע"א עמ' 711

[8]רש"י על הפסוק; מנחם בולה, פירוש לספר צפניה (דעת מקרא), עמ' י.

[9]סוקולוף, ערך 'קשוט', עמ' 507. הוא תרגם את המילה ל: honesty; truth; rights .

[10]דבריו נשענים על פתגם משמו של ריש לקיש 'קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים' (בבלי בבא מציעא קז ע"ב).

[11] ירושלמי פאה פ"א ה"א דף טו ע"ד עמ' 82.

[12]ראו הפני משה על הדף.

[13]ראו קורבן העדה על הדף.

[14] על תבנית זו ראו יונה פרנקל, סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה, תל אביב 2001, עמ' 80 – 97.