עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

ירושלמי שקלים פ"ו ה"ב דף נ ע"א עמ' 626

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה ומדרש

 

עיון קצר באגדה

המשנה[1] מסתיימת בפסוק '...וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן' (יואל ב' כ"ג). הקשרו של הפסוק הוא נבואת נחמה הבאה כתשובה על השאלה 'לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם' (שם שם י"ג). הנביא קורא לבני ציון לשמוח כי האל יביא גשם יורה ומלקוש בראשון. [2] כפשוטו, המילה 'בָּרִאשׁוֹן' משמעה בחודש ניסן, הוא החודש הראשון, ובו יורד המלקוש, אלא שהדרשנים קשרו את כל הגשמים יחדיו, היינו הם יורדים עד סופו של חודש ניסן, ויש בכך אסמכתא לעמדת רבי מאיר הסבור כי יש להזכיר גשמים עד סיומו של חודש ניסן.

הפסוק בספר יואל מובא בהקשר לגידול תבואה בדרך נס, כי בעקבותיהם 'וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר (שם שם כ"ד). האגדה נקשרת לעניין הנס עוסקת בניסים הקשורים לזמני גידול התבואה.

רבי יהודה מציג את דרך הגידול וההבשלה במציאות, התבואה מבשילה בשישה חודשים ופרי האילן בשנה, אך לעתיד לבוא התבואה תבשיל תוך חודש ופרי האילן תוך חודשיים. כאסמכתא לדבריו דרש את הפסוק 'וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה' (יחזקאל מ"ז י"ב). הפסוק מתאר את המים המפכים ממעיין המצוי בתחת לקודש הקודשים,[3] וסגולתו לפי הנביא היא שפירות כל עץ מאכל הניזון ממנו יבשילו כל חודש. על האילן נאמר בפסוק 'לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר'. חודשיו לשון רבים היא, לכן מדובר במינימום שני חודשים, שהם שישית השנה, וכך בהקבלה יש להסביר גם ביחס לתבואה.

רבי יוסה, הדרשן השני, מפחית עוד יותר את הזמן הנדרש באחרית הימים להבשלת התבואה והפירות, התבואה תבשיל כל מחצית החודש, ופירות האילן כל חודש. כאסמכתא לדבריו הביא את הפסוקים מיואל 'וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן: וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר' (ד' כ"ג – כ"ד). כיוון שרבי יוסה מניח כי באותו החודש הביאו עומר בשישה עשר בניסן הוא מסיק שהתבואה הבשילה תוך חמישה עשר יום, שכן לעמדתו הביאו באותה השנה את העומר ביום השישה עשר בחודש ניסן, ובמקביל באותו היחס גם הופחת הזמן הדרוש להבשלת פרי האילן.

שני המדרשים עוסקים באחרית הימים, כאשר בבסיסן קיימת האמונה שהציבור יתקן את דרכו, ואז האל יביא לשפע ולטוב בעולם.

---

[1] תענית פ"א מ"ב.

[2] מן הראוי לציין שבעלי הטעמים חיברו את התיבות 'מורה ומלקוש', והטעמתם מכוונת למדרש בתענית לפיו ירדו הגשמים יחדיו בניסן ונעשה נס.

[3] ראו יואל ד' י"ח; ותיאור אגדי של מ המעיין הזורמים בשפע ראו במקבילה בשקלים ובבבלי יומא עז ע"ב.