עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 129

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה

 

עיון קצר באגדה

במשנה[4] נאמר כי מי שאין לו מאתיים זוז רשאי ליטול מתנות עניים, ובסיפא נאמר '...היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול. אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו', היינו, אינו חייב למכור את אשר יש לו כדי להשלים את הונו למאתיים זוז. בדיון על המשנה ציטט בעל הסוגיה ברייתא: 'תני היה משתמש בכלי זהב נותנים לו כלי כסף, כלי כסף נותנים לו כלי נחושת, כלי נחושת נותנים לו כלי זכוכית'.[5] הברייתא מעלה עיקרון, לפיו על אף הציווי 'כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ' (דברים ט"ו ח') ניתנת האפשרות למחלקי מתנות העניים להוריד את רמת המחיה שמקבל מתנות העניים היה רגיל אליה.

שתי האגדות הקודמות[6] הציגו נתינת מתנות עניים בהתאם להרגלם של בני הטובים אשר ירדו מנכסיהם, אגדה זו שונה, ומציגה את שיקול דעתם של גבאי הצדקה ואת התנהגותם בהתאם לעיקרון המובע בברייתא.

מסופר שאחד מבית הנשיא[7] ירד מנכסיו ונמצא ראוי למתנות עניים. גבאי צדקה הביאו לו את סעודתו בכלי של חרס,[8] והוא הקיא את שאכל. סתם המספר ולא פירש אם הקיא מחמת מיאוסו בכלי הפשוט, או שמא מכעס על שלא קיבל את מזונו בכלי יקר שהיה רגיל לאכול בו בהיותו עשיר.

העובדה שרופא פנה לעני מעידה, כנראה, שאצל גבאי הצדקה נתפסה הבעיה כרפואית ולא הלכתית. הרופא פנה לעני בשאלה: 'עיקר תבשילא לא מן גוא לפסא הוא?', שאלה שאין ספק שכל אדם יודע; את עיקר המזונות אין מבשלים בכלי זהב, כסף או נחושת, אלא בסירי חרס. ולכן מציע שיאכל את שניתן לו מהסיר,[9] או שהוא ענה בעצמו על השאלה, שכל תבשיל הוא מאותו הסיר.[10] דברי הרופא מעמידים את העני על העיקר, כל מה שאכל בעבר ואוכל במצבו החדש נעשה בכלי חרס.[11].

נראה כי בעל האגדה הביא באמצעות הסיפור שני מסרים: אחד, מסר העולה מדברי הרופא שהבנה עשויה להוביל להרגל, באופן זה יתרגל העני לאכול מכלי חרס ולא ימאס באוכל ויקיאו. ומסר הילכתי העולה ממימוש העיקרון שבברייתא שאותו גבאי הצדקה מימשו; כספי צדקה ותמחוי צריכים להספיק לעניים רבים, לכן יש למלא מחסורו של אדם, שיהא שבע ולבוש, ואין צורך להתאים את הצדקה להרגליהם של עשירים שירדו מנכסיהם.[12]

---