עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 116

 

מקבילות

תוספתא פאה פ"א הלכה ו'(מהדורת ליברמן עמ' 42 – 43 )

ספרא פרשת קדושים פ:א,הלכה י' (בשינויים)

ב. שבת כ"ג,א' –ב' (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

ספר הלכות גדולות סימן ג' הלכות פאה עמ' קה דיבור המתחיל ולא מתבעי

תשובות הגאונים גאוני מזרח ומערב סימן צו

 

סוגה

מימרה

 

עיון קצר באגדה

האגדה התנאית מלמדת על תקנת חכמים המחייבת את בעל השדה להניח פאה בקצה השדה דווקא.

חמש סיבות מנה בעל האגדה:

-          גזל עניים

שלא ייתן בעל השדה את הפאה לעני שהוא חפץ ביקרו וימנע את הפאה מעניים אחרים. הפעולה נחשבת גזלה.

-          ביטול עניים

אם מיקומה של הפאה אינו מוגדר, ישבו עניים ויחכו שבעל הבית יגדיר את מיקומה. לא כן הדבר כאשר הפאה ניתנת רק בסוף השדה ויודעים הנזקקים להגיע בזמן ולקבלה.

-          הרמאין

שתי אפשרויות לרמייה: האחת, ישקר לעניים ויאמר שכבר נתן פאה במרכז השדה, והשנייה, שייתן את הפאה בחלק השדה המניב פחות.

-          מראית העין

בל יאמרו עוברים ושבים שבעל שדה זה לא נתן פאה.

-          שאמרה התורה לא תכלה פאת שדך

-          כדי שיקפיד בעל השדה לקיים את המצווה כקביעתה בתורה.[2]

שלוש הסיבות הראשונות נועדו להגן על העניים מבעלי שדה לא הגונים, ושתי הסיבות האחרונות כדי להגן על שמו הטוב של בעל השדה.

 

---

[1] ברוב המקבילות ארבעה דברים. ראה הערותיו של ליברמן בתוספתא כפשוטה עמ'130.

[2] ליברמן מסביר כי הסיבה האחרונה אפשר ואינה אלא הסבר כללי לקביעת החכמים, לכן יש לספור רק ארבע סיבות ולא חמש [תוספת כפשוטה (זרעים) עמ' 131].