עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 106

 

מקבילות

תוספתא פאה (מהד' ליברמן) פ"א ה"ד עמ' 41 – 42 (בשינויים)

בבלי קידושין מ ע"א (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו.

 

סוגה

מימרה ומדרש.

 

עיון קצר באגדה

עניינה של האגדה בחלק המשנה[1] שבה נמנים הדברים '... שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (כגון) כיבוד אב ואם וגמילות חסדים ...'. הברייתא בתוספתא[2] מרחיבה ועוסקת גם במחשבה טובה.

בכתוב בברייתא. מחד גיסא, 'מחשבה טובה' לעשיית מצווה די בה כדי שהאל יביאה לכלל מעשה, ובכך יזכה בעל המחשבה לגמול על מחשבתו הטובה. מאידך גיסא אין האל מצרף מחשבה רעה למעשה, ולכן אין האדם נענש על מחשבתו זו.[3]

את המימרה מעגן בעל הברייתא במדרש פסוקים שלא כפשוטם;

חלקה הראשון של המימרה מעוגן בסיפא של הפסוק 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהֹוָה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהֹוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהֹוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ' (מלאכי ג' ט"ז). את הביטוי 'ּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ' ביאר רב אשי: "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".[4]

חלקה השני של הממרה מעוגן בפסוק 'אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי' (תהילים ס"ו י"ח), משמע לא יקבל האל את מחשבת האון שבלבי להיענש עליה.[5]

הכלל המפורט לעיל תקף רק לגבי ישראל, אך בגויים המצב הפוך, משמע מחשבה טובה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואילו מחשבה רעה מצרף הקב"ה למעשה. הדרשן חידד את ההבדל שבין ישראל לאומות והדגיש בדבריו את חיבת האל לעמו. גם דיעה זו עיגן בעל הברייתא במדרש פסוקים.

הרישא של המימרה נדרש מהפסוק 'אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ' [תרגום: אז כאשר שמע המלך הדבר מאוד רע עליו ועל דניאל שם לב להושיעו ועד בוא השמש היה מתאמץ להצילו] (דניאל ו' ט"ו). מחשבה טובה זו של המלך דרייוש לא צרפה האל למעשה, הרי המלך השתדל להצילו, אך לא עלה הדבר בידיו.

הסיפא של המימרה לפיו באומות העולם מצרף האל מחשבה רעה למעשה נדרש שלא כפשוטו מצירוף הפסוקים 'וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם' (עובדיה א' ט' – י'). אפשר שהדרשן סבר כי המילה 'מִקָּטֶל' מיותרת בפסוק הראשון וצירף אותה לפסוק העוקב, באופן זה נמצא 'מִקָּטֶל מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב', משמע מפני הקטל של אחיך יעקב. על דרשה זו מקשה הדרשן וכי הרג עשו את יעקב? אלא כיוון שחשב להורגו, העלה עליו הכתוב כאילו הרגו.[6]

---

[1] משנה פאה פ"א: מ"א.

[2] ראו מ"מ במקבילה.

[3] לדעת ליברמן הנוסח הנכון של הברייתא צ"ל 'מחשבה טובה שעושה מעשה המקום מצרפה למעשה, ושאינו עושה מעשה אין הקב'ה וכו' '. והוא מדגים על פי מדרש ל"ב מדות פ"ט עמ' 163: 'כיצד רוצח שחישב להרוג, נטל את כלי זינו ויצא ולא השיג חבירו, זו מחשבה שיש עימה מעשה. מעליו עליו כאלו הרגו. חשב ולא נטל את הזיין זו מחשבה שאין עמה מעשה ואינה כמעשה.' [תוספתא כפשוטה א (מסכת פאה), עמ' 127].

[4] ראו בבלי ברכות ו ע"א וכן הפני משה על הדף.

[5] ראו מהר"א פולדא על הדף.

[6] על פי פני משה על הדף.