עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 87

מקבילות

לא נמצאו[1]

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו.

סוגה

סיפור

עיון קצר באגדה

עניינה של הסוגיה הוא נטילת ידיים קודם לארוחה ואחריה, אולם אגדה זו עוסקת בברכת המוציא ובברכת המזון, ולא ברור מדוע שילב אותה בעל הסוגיה כאן. אפשר כי סיבת שילובה הוא החלק ההילכתי שבהמשך הסוגיה.

בעל האגדה מספר כי רבי זעירא ביקר אצל רבי אבהו בקיסריה, ורבי אבהו הזמינו לאכול וכיבד אותו בבציעת כיכר הלחם. רבי זעירא סרב להצעה בטענה שעל בעל הבית לבצוע את הלחם, שכן "בעל הבית יודע כוחו של ככרו".[2] כלומר, בעל הבית יבצע את הלחם בעין יפה, והחלק שיינתן לאחר מכן לאורח יהיה נאה. סתם המספר ולא סיפר מי בצע את הלחם, אולם מן ההמשך מובן כי המארח, רבי אבהו ברך ובצע.

בתום הארוחה ביקש המארח מהאורח שיברך את ברכת המזון, ושוב דחה האורח את בקשתו, הפעם בנימוק הנשען על קביעתו של חכם גדול, רב הונא הבבלי. החכם אמר כי הפותח הוא המסיים. מדבריו נלמד כי טיעונו הראשון התקבל, והמארח בצע את הלחם, לכן עליו לסיים ולברך ברכת המזון. בבסיס דבריו מצוי הרעיון כי שתי הברכות עניינן אחד – הודיה על המזון[3] – לכן בדומה לברכת התורה, מי שברך לפני הסעודה ברכת המוציא, הוא שיברך אחריה את ברכת המזון.

ניתן ללמוד מהסיפור על ראייתם של חכמים את ברכת המוציא וברכת המזון כיחידה אחת וכן על הכבוד ההדדי בין שני תלמידי חכמים; המארח ביקש לכבד את אורחו, וגם האורח ביקש לשמור על כבודו של בעל הבית בנימוקי סברא והישענות על דברי חכם גדול.[4]

[1] בבבלי ברכות מו ע"א סיפור דומה שאינו מקבילה. הפרשנים משווים בין שני המקורות.

[2] המארח מבקש לכבד את האורח, ואילו האורח מבקש לשמור על הדרך הנהוגה, לפיה בעל הבית הוא הבוצע. ראו פני משה על המקום.

[3]בדומה לברכות התורה.

[4] בעלי תמר (על המקום) יש פירוש הנשען על המקור בבלי הנזכר בהערה 2 כאן. לפי הסבר זה רבי אבהו ביקש לכבד את אורחו כמנהג ארץ ישראל, ואילו האורח שעלה מבבל ביקש להמשיך כמנהג בבל, לכן גם השתמש בסמכותו של רב הונא.