עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 84

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

סיפור

 

עיון קצר באגדה

בסוגיה דנים בנוסח הזימון לברכת המזון, ושמואל אמר כי אינו מזמן בנוסח 'ברכו שאכלנו משלו' אלא 'נברך שאכלנו משלו'. בניסוח בו נבחר לומר את הפועל בגוף ראשון רבים הוא כולל המזמן גם את עצמו בכלל ונמנע מלזמן בלשון ציווי. האגדה בה אנו עוסקים אינה דנה בזימון לברכת המזון, אך נקשרת לנושא ברכה. הדמויות הפועלות בה הן רב ותלמיד המשמש אותו, המשתפים זה את זה, האחד בברכה על היין, והאחר באמירת אמן עליה.

רבי אבא בר זמינא שימש את רבו, רבי זעירא, ומזג לו יין,[1] רבי זעירא שמן הראוי היה כי הוא יברך על היין מפתיע ומכבד את תלמידו בברכה, ויתירה על כך אף אומר לו כי יכוון בברכתו על כוסות יין נוספים שישתה.

מדברי שמואל בסוגיה נלמד שאם ברצונו של אדם לצאת ידי ברכה, עליו להיות שותף לברכה זו. רבי אבא בר זימנא שקיבל את הכבוד שחלק לו רבו מבקש ממנו שיענה אמן על ברכתו, אמירה המלמדת כי השומע, במקרה זה רבו, יקבל על עצמו לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של התלמיד.

דו השיח בין רבי זעירא לבין תלמידו משקף תפיסה לפיה עצם אמירת הברכה ושמיעתה אינה מוציאה את השומע לה ידי חובתו. על אומר הברכה להתכוון מלכתחילה בשיתוף השומע בברכתו, וכן להפך, על השומע  להתכוון מלכתחילה לצאת ידי חובתו בברכה שיאמר חברו.

בין דברי רבי זעירא לבין תשובת תלמידו שילב בעל הסוגיה ברייתא שיש בה שיקוף מרתק  של מציאות חיים: 'השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה',[2] השמש מברך על כל כוס וכוס כיוון שאינו יודע אם יתנו לו עוד, אך אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה כיוון שבטוח כי לא ימנעו ממנו לחם. שילוב הברייתא בא להדגיש כי אין תלמיד חכם המשמש את רבו כשַמָּש, כאדם המשרת את המסובים לסעודה.[3] ואפשר כי בא להדגיש במיוחד את רבי זעירא שהתייחס לתלמידו כאל שווה לו.

---