header2

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש – אגדה ה

(רבי חנינא בן דוסא והחברבר)

פ"ה ה"א דף ט ע"א עמ' 44

מקור תרגום
אמרין עליו על ר' חנינא בן דוסא אומרים עליו על רבי חנינא בן דוסא
שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר (נחש) והכישו
ולא הפסיק את תפילתו. ולא הפסיק את תפילתו
והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו
אמרו. אמרו
אי לו לאדם שנשכו חברבר. אוי  לו לאדם שנשכו חברבר
ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינא בן דוסא. ואוי לו לחברבר שנשך את רבי חנינא בן דוסא.

עדי נוסח

שרידי הירושלמי עמ' 18 (מ'אמרין' עד 'הלכו')

כ"י וטיקן עמ' 74

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה

 

עיון קצר באגדה

במשנה[1] נמצא:  'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת מתפללין כדי שיכוונו את ליבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק'.

את המושג 'כובד ראש' מבאר הרמב"ם בפירושו למשנה כ'הרצינות וההתכוננות',[2] אך עיון בהמשכה של המשנה מלמד כי הדרישה ל'כובד ראש' יש בה יותר מדרישה לרצינות והתכוונות בתפילה. בהמשכה של המשנה מובא תיאור מעשיהם של חסידים ראשונים, תיאור שהינו טכני במהותו ובא לתת מסגרת נכונה למצב של 'כובד ראש', אך אין בו בכדי להסבירו. בסיום המשנה מובאות שתי דוגמאות הנראות כממחישות את המצב הראוי.

אגדה זו עניינה בדוגמה המובאת במשנה 'ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק'. הדרישה להמשכה של תפילה גם אם נחש כרוך על רגל המתפלל מניחה מצב בו היה המתפלל מנותק מעצמו ומסביבתו בעת התפילה, ומסיבה זו לא יחוש בנחש הקרב והמטפס על רגלו. יתר על כן, גם כשמבין המתפלל כי נחש כרוך על רגלו, עליו להמשיך ולהתפלל תוך כוונה מלאה. נראה כי לכך כיוונו חכמים בדרישתם להתפלל מתוך כובד ראש. פרשנים חשו בקושי של דרישה, בהיותה אולי לא מציאותית לאדם, לכן הגבילו את הדרישה המתבקשת מהמתפלל, [3] דא עקא הגבלתם מעקרת את הדרישה התיאורטית ל'רצינות והתכוננות'.

נראה כי חוסר המעשיות שבדרישה 'לכובד ראש'  בתפילה הטרידה גם את בעל הסוגיה, ולכן הביא את הסיפור על רבי חנינא בן דוסא והחברבר.

רבי חנינא בן דוסא ידוע בצדיקותו וביכולתו לבצע ניסים.[4] בסיפור מתוארת יכולתו  להתפלל תוך 'כובד ראש' ולכן לא חש בחברבר שהכישו. בשל צדיקותו, ואפשר גם בשל יכולתו לבצע ניסים, לא רק שלא נפגע מההכשה אלא אף הביא למותו של החברבר המכיש.

האמירה בסיום האנקדוטה 'אוי לו לאדם שהכישו חברבר, ואוי לו לחברבר שנשך את רבי חנינא בן דוסא' מבהירה כי המקרה יוצא דופן, שכן 'אוי לו לאדם שהכישו חברבר', רבי חנינא בן דוסא לא נפגע מההכשה, ומשתמע שאינו כסתם האדם, אך כל אדם אחר 'אוי לו'. מסר זה מתעצם בקביעה 'אוי לו לחברבר' הבאה להדגיש את ייחודו של רבי חנינא בן דוסא שגרם למות הנחש.

נמצא כי גם בעל הסיפור התלבט ביישומה של הוראת המשנה '"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש... ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק', ומצא אותה הולמת רק ליחידי סגולה כרבי חנינא בן דוסא.


[1] משנה ברכות פ"ה מ"א.

[2] פרשנים מבארים את המושג 'כובד ראש' בדרכים שונות: בעל הפני משה מבאר 'הכנעה ומורא'; ר"ש סיריליאו 'שיכוון תפילתו כאדם שיש לו מחשבה'; בעל תוספות יום טוב מבאר את המטאפורה המצויה במושג 'כובד ראש דרך משל הוא', כלומר מפני שראשו הוא עיקר כל האברים, וכשמכביד אותו עליו, כל האברים נכנעים ויושב בהכנעה.

[3]. ראו לדוגמא הרמב"ם בפירושו למשנה "ודין זה הוא בנחש בלבד לפי שאינו נושך ברוב המקרים, אבל מה שדרכו לשוך תמיד כגון העקרב והאפעה מפסיק כשיראם באים כנגדו מפני שהיא סכנת נפשות. ופירוש יפסיק "יקטע".

[4] עיינו בהגדרת החכם.