עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 73

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה ומדרש

עיון קצר באגדה

במשנה[1]  עליה מוסבת האגדה קובעים מהי הדרך הנאותה להתפלל, ובעל הסוגיה הביא ברייתא[2] שבנוסף לדרך הנאותה בתפילה מרחיבה גם בעניין הדרך הנאותה שבה על אדם להיפרד מחברו, 'לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילים אלא מתוך דבר של תורה'.[3] האסמכתא לקביעה זו היא שנביאים ראשונים היו חותמים נבואותיהם בדברי שבח ותנחומים. 

קביעתם של חכמים בדבר הדרך הנאותה בה על בני אדם להיפרד זה מזה משקפת גישה ערכית של חכמים, לפיה יש להתייחס לכל מתוך רצינות. אין להקל ראש בדברים, אלא כל שיחה ראוי שיהיו בה עניינים שברוח, 'דבר של תורה'. אף כי הברייתא אכן עוסקת במהות החיים, בעל האגדה לא הביא אלא את דברי החכמים בנוגע לחלקה האחרון של הברייתא, לאמירה שהנביאים חתמו נבואותיהם בדברי שבח ותנחומים.

לדעת רבי אלעזר כל הנביאים אכן סיימו בדברי שבח למעט הנביא ירמיהו שחתם בדברי תוכחה. רבי יוחנן משיב לו כי הנביא סיים בדברי נחמה, שהרי ניבא על חורבן בבל. מחלוקת ביניהם נשענת על אי בהירות בסיום נבואות ירמיהו.

דברי רבי אלעזר נשענים על המסופר בפרק האחרון בספר ירמיהו, [4] כיבוש ירושלים, תפיסת המלך צדקיהו, חורבן הבית, וגורל הנותרים בעיר, היינו סיום המתאר חורבן ואין בו משום תנחומים. לעומת זאת רבי יוחנן מתבסס בדבריו על הפסוק בפרק קודם: 'וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ' (ירמיהו נ"א ס"ד). הפסוק חותם את פרק המתאר את עתידה של בבל, חורבן ושקיעה שלא תבוא אחריה תקומה, ורבי יוחנן רואה בתיאור נפילת בבל נחמה לישראל

בהמשך מסביר בעל האגדה כיצד דברי רבי יוחנן, שאינו נשענים על סיום הספר, מהווים סיום של דברי נחמה. לדבריו המילים האחרונות בפסוק 'עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ' מציינים כי כאן הסתיימה נבואת ירמיהו, ומובן מכך כי הבא לאחר פסוק זה אינו מדברי הנביא.[5]

בעל הסוגיה מקשה על האמירה, שנביאים ראשונים סיימו בדברי שבח ותנחומים, והביא מילים המסיימות את ספר ישעיה: 'וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר' (ישעיהו ס"ו כ"ד) המעידות שגם נביא זה לא סיים בדברי תנחומים, אך הקושי נדחה בטענה שמדובר בגויים ולא בישראל. בעל הסוגיה ממשיך להקשות מסיום ספר איכה:[6] כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד' (איכה ה כ"ב), מילים שאין בהן כל נחמה. אף טענה זו נדחית בהסבר כי מילות הנחמה הן 'הֲשִׁיבֵנוּ יְהֹוָה אֵלֶיךָ ונשוב וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם' (שם כ"ב), וכי הבא אחריהן (מָאֹס מְאַסְתָּנוּ...' הן חלק משפט המוסר את הנימוק לנחמה.