עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 72

מקבילות

לא נמצאו

עדי נוסח עקיפים

תוספות עירובין דף סה ע"א ד"ה בצר אל יורה

סוגה

מימרות ומדרשים

עיון קצר באגדה

במשנה[1] נאמר: 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש', היינו שעל האדם להתפלל מתוך התייחסות רצינית למעמד התפילה. המשנה קבעה על דרך החיוב מהי הדרך הנאותה להתפלל, ואילו באגדה מובאות על דרך השלילה שני מצבים בהם נאסר על האדם להתפלל.

שני המצבים בהם אל לו לאדם להתפלל נשענים על מדרש של אותו פסוק 'לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן' (ישעיהו נ"א כ"א). במקרא המילה 'עֲנִיָּה' היא ירושלים או כנסת ישראל המעונה בייסורים, ואילו במדרשים נתן לה כל דרשן הסבר שונה.

א. השב מן הדרך

רבי ירמיה מסר בשמו של רבי אבא ש'הבא מן הדרך אסור לו להתפלל'.[2] ניתן להניח כי השב מדרך ארוכה עייף ויגע, ואינו יכול להתרכז כראוי בתפילה.[3] הטעם[4] לקביעה הוא מדרש הפסוק 'לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן' (ישעיהו נ"א כ"א). 'עֲנִיָּה' היא דימוי לעינוי הדרך, 'וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן'  הוא השב מן הדרך ודעתו עדיין אינה מיושבת עליו.

ב. המיצר (מצטער)

רבי זריקן ורבי יוחנן מסרו בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שאדם שצר לו, היינו מוטרד קשות בין אם בענייני גוף ובין אם בענייני ממון לא יתפלל, שכן הוא מרוכז בכאבו ויקשה עליו להתרכז בתפילה. הטעם[5] לקביעה הוא אותו הפסוק. 'עֲנִיָּה' היא דימוי לעוני בממון או לעינוי הגוף, 'וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן' דימוי לאדם הסובל שאין דעתו מיושבת עליו.

שתי הקביעות נגזרות מתפיסה ערכית לפיה על המתפלל להיות מרוכז בתפילה ולאומרה מתוך כובד ראש.