עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 77

מקבילות

תוספתא ברכות (מהד' ליברמן) פ"ד ה"א עמ' 18

ספרא פרשת קדושים סוף פ"ה

בבלי ברכות לה ע"א.

מדרש תהילים ראש פט"ז[1]

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מדרש ומימרה.

עיון קצר באגדה

אגדה זו חותמת את שרשרת האגדות שעוסקות במקור לחיוב ברכת הנהנין.

לדברי רבי חייא החובה לברך את הברכה על הפירות נגזרת מההלכה בהקשר לנטיעות: 'וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהֹוָה: וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ...' (ויקרא י"ט כ"ג – כ"ה). הפסוקים מלמדים כי פירות העץ בשנה הרביעית נקראים  'קֹדֶשׁ הִלּוּלִים' והם נאכלים בבית המקדש. [2] אין בפסוקים אלו משום הוראה לומר דברי הלל, אלא עצם הבאתם לבית המקדש הוא ההלל.

רבי חייא, בעל המדרש, למד מהמילה 'הִלּוּלִים' שהיא ברבים, כי יש לברך שתי ברכות, האחת לפני האכילה, ואחת אחריה.[3]

רבי עקיבא הרחיב את החובה באומרו כי היא חלה על כל מזון שיאכל אדם, 'לא יטעום אדם כלום עד שיברך'.

חובת האדם לברך מבטאת השקפה ערכית הן מהיבט של נימוס, להודות לנותן באמצעות מתן ברכה, הן מהיבט אמוני, האל הוא הנותן לאדם כל מה שזכה, ולכן חובה לברכו.[4]