אדם שמת ואין לו קוברים נחשב למת מצוה.[1] המוצאו חייב לקוברו באותו המקום בו נמצא,[2] וקבורתו עדיפה על פני קיום מצוות אחרות.[3]
המשנה[4] קבעה שכהן גדול ונזיר מיטמאין למת מצווה, אך יש על כך מחלוקת.
[1] 'דתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין' (עירובין יז ע"ב).
[2] 'עשרה תנאים התנה יהושע...ומת מצוה קונה מקומו' (בבלי עירובין יז ע"א).
[3] לדוגמה, 'בעי רבא מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא או דלמא מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות בתר דבעיא הדר פשטה מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה' (בבלי מגילה ג ע"ב). וכן ראו יבמות ז ע"א.
[4] נזיר פ"ז ה"א.