[1] – המושג עבר מספר גילגולים:
במקרא – אין זה כינוי לאדם יחיד. הכוונה לקבוצה של אנשים. ייתכן שזהו כינוי לכלל התושבים (מל"ב י"א י"ב), או כינוי לתושבים המקומיים (במדבר י"ד ט'), או כינוי לשכבה גבוהה בעם (מל"ב כ"ה י"ט – כ"א).
בתקופת עזרא ונחמיה – נתייחד הכינוי התייחס לתושבים הלא יהודים בארץ ישראל (עזרא ד' ד', ט' א'–ב'; נחמיה ט' ל').
בימי בית שני – מובנו של המושג הצטמצם, וכך כונו אלו שלא הקפידו על קיום מצוות טוהרה ותרומות[2].
לאחר חורבן הבית – הביטוי איפיין את אלו שאינם תלמידי חכמים, ואינם זהירים במצוות[3].
[1] אופנהיימר, ההיסטוריה של א"י, עמ' 119 – 122.
[2] ריינס, תורה ומוסר, עמ' רכח.
[3] שם, שם, עמ' רכט.