header2

תפילין בבית המרחץ – אגדה ב

פ"ב ה"ג דף ד ע" עמ' 16

מקור תרגום
בראשונה היו נותנין אותן לחביריהן בראשונה היו נותנין אותן לחביריהן
והיו נוטלין אותן ובורחין. והיו נוטלין אותן ובורחין
התקינו שיהו מניחין בחורין. התקינו שיהו מניחין בחורין
וכשאירע אותו מעשה. וכשאירע אותו מעשה
התקינו שיהא אדם נכנס והן בידו. התקינו שיהא אדם נכנס והן בידו

 

עדי נוסח

כ"י ותיקן עמ' 53

 

מקבילות

בבלי ברכות כג ע"א (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה

 

 

עיון קצר באגדה

הסוגיה עוסקת באיסור ובהיתר לאדם אשר מניח תפילין, והאגדה מתמקדת בתפיליו של אדם כאשר נזקק להיכנס לבית הכיסא. בעל הסוגיה מציין כי מלכתחילה 'לא יכנס אדם לבית המים וספריו ותפיליו בידיו', אלא שהדין השתנה עקב הסיבות המפורטות בסיפור.

מאחר שאין להיכנס עם התפילין ל'בית המים' הנהיגו שיהיו בני האדם פושטים ונותנים למשמרת אצל חבריהם,[1] אך לעיתים היו אותם 'חברים' נוטלים  את התפילין ובורחים. לכן התקינו שיהיו מניחין את התפילין בחורים שהיו בכותלי בית הכסא, אולם גם מנהג זה פסק בעקבות מעשה שארע.

המעשה אינו מתואר בסוגיה הירושלמית, אך לדעת המפרשים[2]  הוא מפורט בסוגית הבבלי במסכת ברכות:[3] 'ומעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכים לרשות הרבים, ובאת זונה אחת ונטלתן, ובאת לבית המדרש ואמרה: ראו מה נתן לי פלוני בשכרי כיון ששמע אותו תלמיד כך, עלה לראש הגג ונפל ומת'.  על כן התקינו שיהיה האדם נכנס לבית הכסא ותפיליו בידיו.

על אף שאין באגדה שבירושלמי אותו המעשה, הרי שהוא נרמז בה, ולכן הותאמה ההלכה למציאות.


[1] השימוש במושג 'חבירים' הוא כללי ביותר, ואין הכוונה לאדם קרוב ומכר. ראו למשל משנה בבא קמא פ"ח מ"א: 'החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים...'; ירושלמי ברכות פ"א ה"ה דף ג ע"ג עמ' 9: 'א"ר לוי אמר הקדוש ברוך הוא אם היעדת לחבירך עדות שקר מעלה אני עליך כאילו היעדת עלי שלא בראתי שמי' וארץ...'. ירושלמי כתובות פ"ב ה"א דף כו ע"ב  עמ' 961: 'המוציא מחבירו עליו הראייה'.

[2] ראו פני משה על הדף.

[3] ראו מקבילה.