|
|||||||||||||||||||||||||
עדי נוסח
שרידי הירושלמי עמ' 6
כ"י וטיקן עמ' 51
מקבילות
ירושלמי מסכת שקלים פ"ב ה"ה דף מז ע"א עמ' 610
ירושלמי מסכת מועד קטן פ"ג ה"ז דף פא ע"ג עמ' 825
בבלי יבמות דף צז ע"א
בבלי בכורות דף לא ע"ב
שיר השירים רבה פרשה ז
מדרש שמואל (בובר) פרשה יט
מדרש תהלים (בובר) מזמור ל (בשינויים)
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מדרש, מימרה
עיון קצר באגדה
באגדה הקודמת נמצא שאף דוד המלך רצה שלאחר מותו יאמרו דבריו בשמו בבתי מדרשות ובבתי כנסיות. באגדה שלפנינו נשאל מה הנאה יש לאדם מת כאשר שמועותיו נאמרות משמו.
שמעון בר נזירא משיב כי בעת אמירת שמועה בשמו של בעל השמועה אשר נפטר שפתיו רוחשות, כלומר, נעות כאילו יש בהן חיים. את דבריו הוא מעגן במדרש הפסוק 'וְחִכֵּ֕ךְ כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵישָׁרִ֑ים דּוֹבֵ֖ב שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים' (שיר השירים ז' י'). בדבריו מתאר הדרשן את היין הניגר מאליו מענבים המונחים בכלי מחומם כדברי תורתם של חכמים הנאמרים בשמם, והם כניגרים משפתותיהם לאחר מותם .
רבי חנינא בר פפא ורבי סימון מביאים הסבר נוסף לשאלת ההנאה שיש למת מאמירת שמועותיו בשמו. הם משווים את חידושי תורת המת ליין טוב, האחד ליין קונדיטון, והאחר ליין עתיק. כשם שטעם היין נותר בפה לאחר שתייתו, כן משתייר זכרו של החכם שהובאה שמועה בשמו.
[1] לא נמצא חכם בשם לוי בר נזירא. במקבילה בבבלי נזכר רבי שמעון נזירא, שהוא אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי, לכן נראה שחלה טעות בהעתקת השם.
[2]'כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין ויינו נוח לצאת...' (רש"י בבלי יבמות דף צז ע"א ד"ה כומר).