כינוי לאישה בימי המחזור החודשי ובימים שלאחר מכן עד לטבילתה במקווה. שורש המילה הוא נד"ד, וייתכן כי המקור לכך הוא ב'נדידתה לבית הטומאות'[1], דהיינו בהרחקתה לשם. החל מתקופת התלמוד החמירו בנות ישראל על עצמן, ולאחר שפסקה הפרשת הדם ספרו עוד שבעה ימים נקיים ללא הפרשת דם ורק אז טבלו במקווה.
אישה נידה היתה אסורה בכניסה לבית המקדש, בנגיעה בכל דבר קדוש ובקיום מגע גופני עם בעלה.
[1] משנה, נידה, פ"ז מ"ד.