header2

הוי זנב לאריות

פ"ד ה"ח (הלכה ד בכ"י ליידן) דף כב ע"ב  עמ' 1288

מקור תרגום
1 !מייתי לה! רב ממתניתא. דקלם[1] רב ממשנה.
2 מתנית' אמרה. המשנה אמרה.
3 "הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים" "הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים"
4 מתלא אמ'. הפתגם[2] אמר.
5 הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות. הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות.
6 דתנינן. "צרכו לסמוך סומכין מראשונה". ששנינו. "צרכו לסמוך סומכין מראשונה".

עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

משנה, אבות פ"ד מט"ו

אדר"נ נוסחא א', פרק כט ד"ה הוא היה

אדר"נ נוסחא ב', פרק לד ד"ה רבי מתיא[3]

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה, פתגם

 

עיון קצר באגדה

הרקע לפתגם שהביא רב היא משנה[4] המתארת את ההליך בה מינו דיין נוסף לבית הדין. בחרו את החכם בדרגה הגבוהה שישב בשורה הראשונה, והיושב בראש השורה השנייה עבר לשבת בתחתית השורה הראשונה וכו'. כלומר, כל אחד מהחכמים  התקדם וישב במקום מכובד מאשר קודם לכן[5].

בשל דרך מינוי זו ציטט רב את הפתגם ממסכת אבות[6]: 'הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים'[7]. שהרי לאלו היושבים בראש שורת החכמים המעולים רב היה הסיכוי להתקדם ולהיבחר לדיין.

סתם התלמוד הביא פתגם בעל עמדה הפוכה 'הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות'. העמדה המובעת בפתגם נדחתה באמצעות ציטוט מהמשנה 'צרכו לסמוך סומכין מראשונה'[8] לפיה בחרו בעת הצורך מקבוצת החכמים הנבחרת היושבת בשורה הראשונה.

שני הפתגמים משקפים דילמה על מקומו של האדם בחברה[9], מה עדיף להיות ראש בקבוצה שולית או זנב בקבוצה מובילה. על פי הסיפא נראה כי בעל האגדה אימץ את עמדתו של רב, עדיף להיות זנב לאריות.


[1] סוקולוף, ערך 'מתל' (הפעל), עמ' 337. הביטוי 'מייתי לה' מובא בכ"י ליידן בהוצאת האקדמיה בין שני סימני קריאה, דבר המעיד על נוסח תמוה. ליברמן, מציע במקום 'מייתי לה' 'מתלא' (ליברמן, יוונית ויוונות בא"י, עמ' 112 הערה 13). 

[2] סוקולוף, ערך 'מתל' (שם העצם), עמ' 337.

[3] המקבילות בשני הנוסחים של אדר"נ הם לחלק הנאמר על ידי רב (שורות 1 – 3).

[4] סנהדרין פ"ד מ"ח: '...היו צריכין לסמוך סומכין מן הראשונה אחד מן השנייה בא לו לראשונה ואחד מן השלישית בא לו לשניה ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקום שהוא ראוי לו'.

[5] על פירושה של המשנה ראו דינור, מסכת אבות, עמ' 104 – 105.

[6] משנה, אבות פ"ד מט"ו. ראוי לציין כי רב לא מסר את המשנה בשם אומרה, רבי מתיא בן חרש.

[7] במשנה שונה הניסוח של הסיפא '...ואל תהי ראש לשועלים'.

[8] משנה, סנהדרין פ"ד מ"ח.

[9] לדעת ליברמן, מקור הפתגמים הוא בתרבות היוונית – רומית,  והם אומצו על ידי חכמים (ליברמן, יוונית ויוונות בא"י, עמ' 111 – 113). להרחבה על השועל ועל עיצוב הניגוד במעמד החברתי באמצעות ראש - זנב ראו שנאן, פרקי אבות, עמ' 158 – 159.