עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מדרש

עיון קצר באגדה

'דיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד...'[1]. לא ניתן נימוק לקביעות אלה. ההסבר ההגיוני והערכי הוא כי יש לחשוש שמא הדיינים אשר ישמעו את דעת הגדול לא יאמרו אחריו את דעתם החולקת עליו[2]. בדיני נפשות מתחילים מן הצד, כלומר מן הקטן בדרגתו, מהחכם האחרון שהתמנה כחבר בסנהדרין, ובדרך זו מאפשרים דין צדק מירבי. בדיני ממונות נותנים את הכבוד לגדול לומר את דעתו ראשון, ואפשר כי כך נקבע, משום שניתן לתקן את טעות הפסק הדין.

האגדה בנויה משלושה מדרשים על חלק הפסוק וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת'[3]. המדרשים מבוססים על המילה 'רִב' אשר כתובה בכתיב חסר, ולכן היא נדרשת כ'רַב'[4]. הפסוק פונה לעֵד, ואילו שלושת המדרשים מפנים דבריהם לדיינים.

מדרש א' (שורות 1 – 4)

רבי מתייחס במדרש לקביעת המשנה בדיני נפשות. 'לֹא תַעֲנֶה' נדרש במובן 'לא תשיב'[5], כלומר אחרי דברי הרב לא תאמר דבר. מכאן שהרב, החכם הגדול בחוכמתו, יהיה אחרון, עליו לא ישיבו[6].

מדרש ב' (שורות 5 – 8)

רבי יוסי בן חנינא מתייחס לקביעת המשנה בדיני ממונות. דבריו זהים לדברי רבי, אלא שהוא דורש 'לֹא תַעֲנֶה' במובן להעיד. הוא קושר את האמירה לדברי הדיינים, שלא יאמרו דבריהם קודם לרב.

מדרש ג' (שורות 9 – 10)

מדרשו של רב מתייחס לחלק הפסוק 'וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'. אל לא לדיין לבטל את דעתו מפני דעת הרבים. כדי להדגיש דבריו מגזים רב ואומר 'אפילו אחרי מאה', דהיינו אפילו מאה הביעו עמדה אחת, ולו עמדה אחרת, יאמר אותה[7].