פ"א ה"ב דף יח ע"ג עמ' 1266 |
|
| מקור | תרגום |
| 1 ר' חייה בר ווה הוה קאים מצלי. | רבי חייה בר ווה היה עומד ומתפלל. |
| 2 עאל רב כהנא וקם ליה מן חורי מצלי. | נכנס רב כהנא ועמד לו מאחור והתפלל. |
|
3 חסל ר' חייה ויתיב ליה בגין דלא מיעבר קומוי. |
סיים רבי חייה וישב לו על מנת שלא יעבור לפניו. |
| 4 שרי רב כהנא מאריך בצלותיה. | התיר רב כהנא (לעצמו) להאריך בתפילתו. |
| 5 כיון דחסל אמ'. | כיון שסיים אמר (ר' חייא בר ווה). |
| 6 כן אתון נהגין לצעורי רבכון. | כן אתם נוהגים לצער רבכם. |
| 7 אמ' ליה. | אמר לו. |
| 8 ר'. אנא מבית עלי קאתינא. | רבי. אני מבית עלי באתי. |
|
1 דכת' בהו "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה". |
שכתוב בהם "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה". |
| 10 בזבח ומנחה אין מתכפר. | בזבח ומנחה אין מתכפר. |
| 11 אבל מתכפר בתפילה. | אבל מתכפר בתפילה. |
| 12 וצלי עלוי | והתפלל עליו |
|
13 וזכה למיסב עד דאיתעבדון טופרוי סומקין כהדא רקקה. |
וזכה לשיבה עד שנעשו ציפורניו אדומות כזה רוק דמי.[1] |
עדי נוסח
לא נמצאו
מקבילות
ירושלמי, ראש השנה פ"ב דף נח ע"ב/ה"ה, עמ' 671
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מעשה חכמים
עיון קצר באגדה
סיפור המעשה על רב כהנא המאריך בתפילתו אפשר כי הובא אגב גררה של איזכורו של רב כהנא באגדה קודמת, או כי אגדה זו כקודמתה מציגה מפגש טעון בין שני חכמים.
חלק א' (שורות 1 – 3)
מתוארת שגרת התנהגות מתפללים; רבי חייה בר ווה ורב כהנא הקפידו לקיים את הכלל 'אסור לעבור כנגד המתפללין', המובא משמו של האמורא הארץ ישראלי רבי יהושע בן לוי בן הדור הראשון[2]. כשהתפלל רבי חייה בר ווה תפילת עמידה, נעמד רב כהנא, וכשסיים רבי חייה בר ווא את תפילתו לא עזב, אלא נותר במקומו כל עוד רב כהנא התפלל תפילת העמידה.
חלק ב' (שורות 4 – 11)
התפתחה תרעומת משום שרב כהנא האריך בתפילתו, ורבי חייא בר ווא נאלץ להישאר במקום כל זמן תפילתו של האחר. לאחר שסיים רב כהנא את תפילתו פנה אליו רבי חייא בר ווא בנימה נוזפת ומזלזלת: 'כן אתון נהגין לצער רבכון'. דבריו העמידו את תפילתו הארוכה של רב כהנא כמעשה בשיגרה אשר נועד לפגוע באחר.
רב כהנא לא נגרר לעימות, השיב לרבי חייא בר ווא בכבוד בפנותו אליו בתואר 'רבי'. הוא טען כי תפילה הוא נוהג כבית עלי, כפי שמשתמע מדרישת הפסוק 'נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם'[3] שלא כפשוטו.[4] בהסברו מוצגת התפילה כתחליף לזבח ולמנחה, ומכאן גם כבעלת יכולת כפרה.
חלק ג' (שורות 12 – 13)
הסיום תמוה; מי התפלל על מי? אפשר כי רבי חייא בר ווא התרצה והתפלל לכפרתו של רב כהנא, אפשר כי רב כהנא התפלל על רבי חייא בר ווא שיכופר על שחטא כלפיו בחשד שהתריס בתפילתו. כמן כן לא ברור מי האריך ימים; אם רב כהנא בזכות תפילת רבי חייא בר ווא עליו[5], או שמא רבי חייא בר ווא הוא שהאריך ימים בזכות תפילתו על רב כהנא.
[1] א. סוקולוף, ערך 'רקקה', עמ' 529.
ב. בשתי המקבילות נכתב 'דקקה' שמשמעותו תינוק, ונראה כי זו הגירסה המתאימה.
[2] אומנם האיסור מובא בתלמוד הבבלי בלבד (ברכות כז ע"א), אולם מאחר שהוא מובא משמו של אמורא ארץ ישראלי בן הדור הראשון, ניתן להסיק כי איסור זה נהג גם בארץ ובבבל.
[3] שמואל א ג' י"ד.
[4] לפי הפשט הכתוב, האל נשבע לשמואל כי לבית עלי לא תהיה כפרה.
[5] אם אכן כן הוא, כי אז התפילה שינתה את לשון השבועה: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ: וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים' (שמ"א ב' ל"א – ל"ב). עם זאת ראוי לציין שלפי המסופר בבבלי רב כהנא לא האריך ימים (בבא קמא קיז ע"א – ע"ב).