יצר הרע

מושג הבא מתחום תורת האדם ותורת המידות של היהדות. המושג נתבע לראשונה בתורה 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו'[1]. במקרא השימוש במושג היה פיוטי – פסיכולוגי, לשוני – אטימולוגי; בספרים החיצוניים ובספרות האגדה הקדומה קיבל המושג משמעות מטאפיסית – קוסמית; בספרות האגדה ובספרות המוסר בכל הדורות קיבל שימש המושג משמעות מוסרית. יצר הרע הוא היסוד המשדל את האדם למעשים רעים[2] ומשמש כשם נרדף ללב כמקור לתאוות האדם[3].

[1] בראשית ח' כ"א.

[2] בן שמאי, אנציקלופיה עברית כ', ערך 'יצר (ה)טוב ויצר (ה)רע', עמ' 198 – 200.

[3] אורבך, חז"ל, עמ' 415 – 416.