|
קריאת שמע ותפילה – אגדה א פ"א ה"ב דף ג ע"ב עמ' 7
|
|
|
מקור תמן תנינן. מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה . אמ' ר' אחא. קרית שמע דבר תורה. תפילה אינה דבר תורה. אמ' ר['] בא. קרית שמע זמנה קבוע. [תפילה אין זמנה קביע]. אמ' ר' יוס(ה)[י]. קרית שמע אינה צריכה כוונה. תפילה צריכה כוונה. אמ' ר' מני. קשייתה קומוי ר' יוס(ה)[י?]. ואפי' תימר. קרית שמע אינה צריכה כוונה שלשה פסוקין הראשונים צריכין כוונה. מן גו דאינון ציבח(ד)[ר] מיכוין. |
תרגום תמן תנינן מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה אמר רבי אחא קריאת שמע דבר תורה תפילה אינה דבר תורה אמר רבי בא קריאת שמע זמנה קבוע תפילה אין זמנה קבוע אמר רבי יוסי קריאת שמע אינה צריכה כוונה תפילה צריכה כוונה אמר רבי מני הקשיתי לפני רבי יוסי ואפילו תאמר קריאת שמע אינה צריכה כוונה שלשה פסוקין הראשונים צריכין כוונה כיוון שהם מועטים (יכול הקורא) לכוון |
עדי נוסח
שרידי הירושלמי עמ' 4
כ"י וטיקן עמ' 46
מקבילות
ירושלמי שבת פ"א ה"ב דף ב ע"א עמ' 368
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מימרה
עיון קצר באגדה
במשנה[1] נמסרו ארבע פעולות שראוי שלא להתחילן לפני תפילת מנחה. אפשר שפעולות אלו באו לציין את מכלול הפעולות של האדם שכן הן מתפרשות על שלושה תחומים: ציבורי (דין), עבודה (בורסקאות) וצורכי הגוף (רחצה ואכילה). ניתן להניח כי התנא שאמר 'מפסיקין לקרות ק"ש ואין מפסיקין לתפלה' התייחס אף הוא לפעולות אדם ועיסוקיו באופן כללי.
שלושה אמוראים מנמקים את הקביעה מדוע מפסיקין את הפעולות לקריאת שמע:
- רבי אחא טוען כי קריאת שמע היא מהתורה; מכאן שלהשקפתו יש למצוות מן התורה חשיבות גבוהה, אפשר אף יותר מתקנות חז"ל, שהרי תפילה נקבעה על ידם.
- רבי בא מציין כי זמנה קבוע; הנימוק טכני, ישנה שעה קבועה לקריאת שמע, ואם אדם לא יפסיק את עיסוקו יחמיץ את הקריאה.
- רבי יוסי טוען כי קריאת שמע אינה צריכה כוונה; לפי תפיסתו אין להפסיק את המלאכות השונות, כיוון שקריאת שמע קצרה אינה צריכה כוונה, הוא סבור כי יוכל אדם לקרוא תוך כדי פעילותו, או להפסיק את פעילותו לזמן קצר ולחזור אליה. אפשר שהבסיס לתפיסתו היא הבנה למציאות חייו של אדם העובד ומתפרנס ורצון לאפשר לו להמשיך במלאכתו.
רבי מני מתייחס להתכוונות והתרכזות המתפלל בתפילתו, מקשה וטוען כי קריאת שמע צריכה כוונה. לחיזוק דבריו מזכיר את שלושת הפסוקים הראשונים[2] בקריאת שמע שנאמר בהם במפורש כי על האדם להתכוון: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" ן"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ... עַל לְבָבֶךָ". הבנתו אינה נדחית לגופה[3] אלא בטענה טכנית; מספר הפסוקים מועט, ולכן התכוונותו של האדם תהיה קצרה ויוכל חזור לעיסוקו.
[1] משנה שבת פ"א מ"ב: 'לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקים מפסיקים לקרות ק"ש ואין מפסיקין לתפלה'.
[2] דברים ו' ד' – ו': "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ".
[3] סביר להניח כי הדחייה נאמרה על ידי בעל הסוגיה שכן נאמרה בארמית.