לפי הכתוב בספר דברים עד זומם הוא עד אשר העיד עדות שקר, ועונשו יהיה אותו העונש אשר אמור היה להינתן לאדם שכנגדו העיד: 'כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְקֹוָק לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' (דברים י"ט ט"ז – י"ט).
חז"ל דייקו וקבעו כי עדים הופכים לזוממים, רק אם באים עדים אחרים ומעידים בפניהם כי בזמן התרחשות האירוע הם היו איתם במקום אחר ממקום האירוע, מקום אשר ממנו לא ניתן היה לראות את אשר עליו העידו: "אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן כיצד ... אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני..." (משנה, מכות פ"א מ"ד).
באשר לעונש ישנה מחלוקת בין הפרושים לבין הצדוקים; לדעת הפרושים ייענש העד הזומם רק אם נגזר על הנאשם עונש בעקבות עדותו, אך עדיין לא בוצע, ואילו לפי הצדוקים רק אם הנאשם נענש בפועל[1].